ניקח לדוגמה אדם המבקש לעבור ניתוח לקיצור קיבה, או במילים אחרות ניתוח אלקטיבי.

נקבע בפסיקה כי ביחס לניתוחים אלקטיביים יש אף חובה מוגברת ל'חובת הגילוי', ככל שמדובר בסיכון הטומן בחובו פגיעה של ממש בבריאותו של המטופל.
ככלות הכול מקצרים איבר שהוא חיוני כדי לגרום לאדם מראה אסטטי לאחריו.  

כלומר בניתוחים אלקטיביים כדוגמת ניתוח לקיצור קיבה,  'חובת הגילוי' של הרופא המטפל מתחילה עוד משלב הטרום ניתוח – כאשר מטופל חותם על טופס ההסכמה מדעת.

הרופא המטפל או המנתח נדרש  ליידע את המטופל על משמעויותיו והשלכותיו של סיכון מוכר שעלול להתקיים בזמן ולאחר הניתוח.
אין לצאת לידי 'חובת הגילוי' רק באזכור סיכויים וסיכונים אלו.

אם לא נעשה כן הרופא המטפל או המוסד העומד מאחוריו עלול להימצא חייב בנזיקין בגלל פגיעה באוטונומיה.

יתרה מכך אם תוכח על ידי הניזוק כי יש קשר בין העדר ה'הסכמה מדעת', לנזק שנגרם לו ניתן יהיה לחייב את המזיקים/הנתבעים אף ברשלנות.

הפסיקה התייחסה אף לכך כי על רופא לא מוטלת אחריות מוחלטת הנקבעת על פי תוצאת הטיפול הרפואי אותו העניק הרופא למטופלו. גם לא כל החלטה רפואית, מוטעית לא בהכרח תימצא כהחלטה רשלנית. הרופא נדרש לנהוג במקצועיות ובמיומנות ולשקול את כלל השיקולים הרלוובנטים בהתאם לידע הרפואי המקובל באותה עת.

כיצד קובעים מה ערכו של ראש נזק זה?

ובכן הפסיקה הפעילה שיקול דעת רחב אך מבוסס על כל מקרה לגופו, נסיבותיו ותוצאותיו, כדי לאמדן את הפיצוי בגין ראש נזק זה. 

סכומי הפיצוי נעו מאלפי ₪ בודדים למאות אלפים. הכל תלוי מקרה ומקרה.