א. כי התאונה ארעה לו אירוע פתאומי, חד פעמי, שניתן להגדירו בזמן ובמקום וגרם לו לחבלה;

ב. וכי התאונה נגרמה לו תוך כדי ועקב העבודה או עיסוקו (זה העיקר).

כלומר אם התאונה נגרמה לעובד כתוצאה מגורם חיצוני נראה לעין והפגיעה ארעה תוך כדי העבודה – חזקה שהפגיעה נגרמה עקב העבודה.

הנטל לסתור חזקה זו מוטל על המוסד לביטוח לאומי.

כיצד יוכל המוסד לביטוח לאומי לסתור לדוגמה – על פי מאזן הסתברות כי סביר יותר שהתאונה לא נגרמה עקב התממשותו של גורם סיכון בעבודה, אלא גורם אחר.

כדי להבין זאת ניקח לדוגמה מקרה שקרה:
אחות ראשית בבית סיעוד ירדה למחסן הציוד שבמקום. הציוד היה מונח על מדף עליון והיה עליה למתוח את ידה למעלה כדי להגיע אליו

האחות נמצאה שכובה עם הפנים לרצפה ולא ידוע מה הייתה הסיבה לכך. לא הוכח כי נפלו על האחות קופסאות או חפצים שגרמו לנפילתה או לפגיעתה. המערערת לא הוכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי כמי שנפגעה בתאונת עבודה ואף בית הדין האזורי דחה את תביעתה.

בית הדין לעבודה הארצי הפך את הקביעה הזו בכך שקבע כי בין אם האחות נפלה ונחבלה ברצפה ובין אם ראשה נחבל במשקוף או במדף וכיו"ב – מתקיים היסוד של תאונה מגורם חיצוני נראה לעין ומשכך מתקיימת החזקה כי הנפילה הייתה עקב העבודה. במילים אחרות קמה החזקה כי גורם סיכון הטמון בעבודה התממש וגרם לנפילתה.

על המוסד לביטוח לאומי עובר הנטל לסתור את החזקה אודות סיבתיות התממשות הסיכון שהביא לנפילתה וכי סביר יותר שהנפילה לא הייתה תוצאה של גורמים הטמונים בעבודה.